לאחר קרוב לארבעה עשורים של נישואין התברר כי האישה ניהלה מערכת יחסים אינטימית ממושכת מחוץ לנישואין. בתי הדין הרבניים סברו כי יש לכך השלכות על חלוקת הרכוש, ואף קבעו כי חלקה בנכסים שנצברו בתקופה מסוימת יעמוד על 20% בלבד. אלא שבית המשפט העליון הפך את ההכרעה וקבע כי גם בגידה שהוסתרה במשך שנים אינה מצדיקה כשלעצמה פגיעה בזכויותיו הרכושיות של בן הזוג הבוגד, כאשר לא הייתה לה השפעה על ההתנהלות הכלכלית המשותפת.
כאשר נישואין מתפרקים בעקבות גילוי בגידה, תחושת הפגיעה והפרת האמון עשויה להיות עמוקה במיוחד. לא אחת, בן הזוג הנבגד סבור כי מי שהפר את המחויבות הזוגית אינו יכול לדרוש, באותה נשימה, מחצית מן הרכוש שנצבר במהלך שנות הנישואין. אלא שדיני משפחה בישראל מבחינים בין החובות האישיות והמוסריות הנלוות לקשר הנישואין לבין הזכויות הכלכליות שהתגבשו במהלכו. הבחנה זו מעוררת שאלה משפטית מורכבת: האם בגידה ממושכת שהוסתרה במשך שנים מצדיקה חלוקה בלתי שוויונית של הרכוש, גם כאשר בני הזוג המשיכו לנהל משק בית משותף? שאלה זו עמדה במרכזה של הכרעה עקרונית שניתנה בבית המשפט העליון, ואשר שרטטה גבול ברור בין שיקולי אשמה במערכת היחסים לבין הסדר איזון המשאבים בין בני זוג.
המקרה: 37 שנות נישואין ומערכת יחסים מקבילה
שאלה זו עמדה במרכז פסק דין שניתן ביום 24.10.2022 בבית המשפט העליון, בבג”ץ 8463/19 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים, שבו נדונה עתירתה של אישה נגד החלטות בתי הדין הרבניים להפחית את חלקה ברכוש בשל אי נאמנותה. בני הזוג נישאו בשנת 1976, הביאו לעולם שלושה ילדים וניהלו חיי משפחה במשך עשרות שנים.
ביום 30.9.2013, לאחר כ-37 שנות נישואין, הגיש הבעל תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי ברחובות, בין היתר בטענה כי אשתו בגדה בו. במסגרת ההליכים התברר כי החל מינואר 2002 ניהלה האישה מערכת יחסים אינטימית עם גבר אחר, במקביל לחיי הנישואין. הבעל טען כי אין הצדקה להעניק לאישה מחצית מן הרכוש שנצבר בתקופה שבה ניהלה את מערכת היחסים הנוספת, וביקש להקדים את מועד הקרע לתחילת שנת 2002. מנגד, האישה טענה כי יש לקבוע את מועד הקרע ליום הגשת תביעת הגירושין. המחלוקת לא נסבה על עצם קיומה של מערכת היחסים מחוץ לנישואין, אלא על השלכותיה המשפטיות והכלכליות על חלוקת הרכוש.
בתי הדין הרבניים: “שיתופיות מוחלשת” ו-20% בלבד
בית הדין הרבני האזורי קיבל את עמדת הבעל בעיקרה וקבע כי בשל מערכת היחסים הממושכת שניהלה האישה, יש להקדים את מועד הקרע ליום 1.5.2002, שנים רבות לפני מועד הפרידה בפועל. האישה ערערה לבית הדין הרבני הגדול, אשר קיבל את ערעורה באופן חלקי, אך אימץ את התפיסה שלפיה בגידה ממושכת ומוסתרת עשויה להוביל למצב של “שיתופיות מוחלשת” בין בני הזוג.
לגישת בית הדין הרבני הגדול, כאשר אחד מבני הזוג מנהל מערכת יחסים אינטימית מקבילה לאורך שנים, ללא ידיעת האחר, עשוי הדבר להעיד על היחלשות השיתוף הרכושי. בית הדין הדגיש כי אין מדובר בענישה כלכלית על מעשה הבגידה, אלא בבחינת יחסי הממון וההסכמה המשתמעת לשיתוף בין בני הזוג. בהתאם לכך נקבע כי הרכוש שנצבר עד למועד הקרע יאוזן בחלקים שווים, ואילו הרכוש שנצבר מיום 1.5.2002 ועד להגשת תביעת הגירושין ביום 30.9.2013 יאוזן ביחס של 80% לטובת הבעל ו-20% לטובת האישה. משמעות ההכרעה הייתה פגיעה ניכרת בחלקה של האישה ברכוש שנצבר במהלך שנות הנישואין המאוחרות. האישה לא השלימה עם התוצאה ועתרה לבית המשפט העליון.
בג”ץ: בגידה אינה עילה לענישה כלכלית
בית המשפט העליון, בהרכב המשנה לנשיאה עוזי פוגלמן והשופטים ענת ברון וחאלד כבוב, קיבל את העתירה וקבע כי בגידה ממושכת, אף אם הוסתרה מבן הזוג במשך שנים, אינה מצדיקה כשלעצמה פגיעה בזכויות הרכושיות, כאשר לא הייתה לה השפעה על ההתנהלות הכלכלית של משק הבית או על המאמץ המשותף.
בית המשפט הבהיר כי סעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג מעגן את העיקרון שלפיו הנכסים שנצברו במהלך הנישואין יאוזנו בחלקים שווים, בכפוף לחריגים הקבועים בדין. אמנם סעיף 8 לחוק מאפשר לסטות מעקרון החלוקה השוויונית בהתקיים נסיבות מיוחדות, אולם מדובר בסמכות שיש להפעילה במשורה, ואין לעשות בה שימוש לצורך ענישה כלכלית של בן זוג בשל התנהגותו האישית או חלקו בפירוק הנישואין.
בהקשר זה עמד בית המשפט על ההבחנה בין בגידה, חד פעמית או ממושכת, לבין ניהול “חיים כפולים” שיש להם השלכות על השיתוף הכלכלי. בעוד שעצם קיומה של מערכת יחסים אינטימית מחוץ לנישואין אינו מצדיק פגיעה בזכויות הרכושיות, עשויים להתקיים מצבים שבהם אחד מבני הזוג מנהל משק בית נוסף, מפנה משאבים משותפים לטובת מערכת יחסים אחרת או פוגע בפועל במאמץ הכלכלי המשותף. בנסיבות כאלה עשויה להיות להתנהלותו משמעות במסגרת איזון המשאבים.
ואולם, במקרה הנדון לא הייתה מחלוקת כי חרף מערכת היחסים הממושכת שניהלה האישה, המשיכו בני הזוג לקיים משק בית משותף, וכי אי הנאמנות לא השפיעה על ההתנהלות הכלכלית או על המאמץ המשותף לצבירת הנכסים. לפיכך, בית המשפט דחה את התפיסה שלפיה ניתן להסיק מעצם הסתרתה של מערכת יחסים אינטימית על היחלשות השיתוף הרכושי בין בני הזוג. ההבחנה המכרעת אינה בין בגידה חד פעמית לבגידה ממושכת, אלא בין הפרת אמון במישור הזוגי לבין התנהלות בעלת השלכות ממשיות על השיתוף הכלכלי.
נוסף על כך, בית המשפט העליון דחה את הטענה שלפיה ניתן לשלול זכויות רכושיות על יסוד ההשערה שהבעל היה מסיים את הנישואין אילו ידע על הבגידה. נקבע כי הסדר איזון המשאבים הוא הסדר סטטוטורי, וכי בגידה ממושכת ומוסתרת, שלא השפיעה על ההתנהלות הכלכלית של משק הבית או על המאמץ המשותף, אינה מצדיקה כשלעצמה הקדמת מועד הקרע או סטייה מן האיזון השוויוני. עם זאת, התנהלות מקבילה בעלת השלכות כלכליות ממשיות עשויה להיבחן לפי נסיבותיה. בנסיבות אלה ביטל בית המשפט העליון את פסקי הדין של בתי הדין הרבניים וקבע כי האישה זכאית למחצית מכלל הנכסים שנצברו במהלך הנישואין ועד לפרידה בשנת 2013, לרבות נכסי קריירה ומוניטין.
מה זה אומר למי שעומד בפני גירושין אחרי בגידה
פסק הדין מחדד את ההבחנה בין הפרת אמון במערכת הזוגית לבין הזכויות הכלכליות שנצברו במהלך הנישואין. גם כאשר בגידה ממושכת מובילה לפירוק התא המשפחתי, אין בה כשלעצמה כדי להצדיק פגיעה בחלקו של בן הזוג הבוגד ברכוש המשותף. הפרת הנאמנות הזוגית עשויה להביא לסיום הנישואין, אך אין בכוחה, כשלעצמה, לשלול זכויות רכושיות שנצברו במהלכם.
מי שמתמודד עם הליך גירושין על רקע בגידה, מצד זה או אחר, צריך להבין מראש מה בית המשפט ובתי הדין באמת בוחנים: לא את השאלה מי אשם בפירוק הנישואין, אלא האם הייתה להתנהלות השלכה ממשית על השיתוף הכלכלי. ההבנה הזו משפיעה על זכויות האישה בגירושין ועל זכויות הגבר כאחד, על קביעת מועד הקרע ועל הראיות שכדאי לאסוף כבר בתחילת ההליך.
הכותבת, עו”ד אסתר שלום, עוסקת בדיני משפחה, גירושין וסכסוכי רכוש.
פסק הדין: בג”ץ 8463/19 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים (נבו 24.10.2022). בית המשפט העליון, כב’ המשנה לנשיאה ע’ פוגלמן, כב’ השופטת ע’ ברון וכב’ השופט ח’ כבוב, 24.10.2022.
ליצירת קשר:
עו”ד אסתר שלום, עורכת דין ומגשרת לדיני משפחה וגירושין
משרד עורכי דין אסתר שלום
תוצרת הארץ 3, בניין Y, פתח תקווה
טלפון: 052-970-6731
ester-law.co.il

