אביעד ברטובאחרי 45 שנה באותו המקצוע, מתוכן 30 שנה בריתוך, ועוד חמש עשרה שנים בהן ‘גיוונתי בטירוף’ – התקדמתי לריתוך תעשייתי – אני יכול לומר דבר אחד בוודאות – אין כמו לפתוח את הבוקר עם טיול אופניים לצד הנחל של המושב.
מה הפשט? אני מכוון לכך שעבודה היא לא הכול בחיים. ובינינו, היא גם לא הרוב.
אז נכון, יש פתגמים כמו ‘תעשה את מה שאתה אוהב, ולא תעבוד יום בחייך’. גם אני האמנתי, ועודני מאמין בפתגם הזה באיזושהי מידה. כמעט כל בוקר שבו יצאתי מהבית לכיוון הסדנה שלי, יצאתי עם חיוך. אבל אולי עם השנים, מגיעות התובנות. התובנות העמוקות, שמגובות בפתגמים, אבל גם כאלה פשוטות יותר. ואם לומר את האמת? אני אוהב בכל ליבי את מקצוע הרתכות, ועדיין, אני מעדיף לצאת לטיול אופניים עם חברים כל יום בשבוע מאשר לעבוד בסדנה.
החלטתי לרכז את מחשבותיי כאן, כדי לעזור לאחרים להפחית את החרדה העזה שאני עצמי חשתי כשחשבתי על הפרישה. עצם המחשבה על ‘לצאת לפנסיה’ עוררה בי אימה וקושרה אוטומטית בראשי לזקנה והתנוונות. שמעתי הרבה סיפורים בסגנון ‘הוא פרש מהתפקיד ואחרי שבוע חטף התקף לב’, או דברים יותר הדרגתיים כגון ‘אחרי שהוא יצא לפנסיה המצב שלו התחיל לאט לאט להידרדר’. בצד החיובי לא חסרו סיפורים של אנשים שהמשיכו לעבוד עמוק לתוך העשורים השמיני ואפילו התשיעי לחייהם, ודיווחו על אנרגיה חזקה, בריאות תקינה, ובעיקר בעיקר מה שאני מקווה לשמר עד הסוף המר – צלילות קוגניטיבית.
עם הסיפורים האלה, בשילוב נטייתי לא לחשוב יותר מידי, מה נעשה, איש פשוט, תמיד חשבתי שאמשיך לעבוד בסדנה עד גיל מבוגר. אסור לשכוח גם את החרדה הכלכלית, שתמיד אורבת לה איפשהו באחורי תת המודע. סמוכים על שולחני 3 ילדים בין גילאי 15 ל-27, ונראה שיעברו כמה שנים עד שיפרשו כנפיים עצמאיות.
אז מה השתנה אצלי בחשיבה ולמה?
כשהייתי בן 63 עבר לגור במושב שלי, שני בתים מאתנו, איש נחמד. הוא היה גרוש וילדיו כבר היו גדולים. בהתחלה לא חשבתי שנתחבר, כי למי כבר יש כוח לעשות חברים בגילי, אבל נועם הליכותיו שבה אותי, ובעיקר, העובדה שנראה היה כמעט תמיד רגוע, ושמח. האיש הזה, שהיום אני כבר קורא לו חבר, ואפילו חבר טוב, היה שיגעון לאופניים, ואט אט הוא הדביק אותי בו.
גיליתי שיכול להיות כיף לקום לבוקר למשהו שהוא לא עבודה, ושיש לך תשוקה לגביו, ואתה עושה עם עוד ישות, שאינה עשויה ממתכת. יום אחר יום היינו רוכבים בבוקר, בטיולים שהחלו להתארך בהדרגה, ואט אט גלשו גם לשעות שבהן הייתי אמור, וצריך, לעבוד.
לפתע עבודות שהזמינו אצלי, שתמיד התפארתי במוניטין של עמידה דתית בלוחות הזמנים, החלו להגיע באיחור ללקוחות. והדבר הטריד אותי (והטריד גם את מנהל העבודה). חברי החדש השגיח בדבר, ושאל אותי מה יקרה עם חלק מהן יאחרו, ולא יגיעו בדיוק בזמן. ‘אז ארוויח פחות, המשכורת שלי תצטמצם’, השבתי תשובה מוכנה. ‘וזה יהיה אסון גדול כל כך’? העז ושאל אותי שאלה שלא יצא לי משום מה להרהר בה מעולם. ‘אולי לא… כן, אני כנראה יכול להרשות לעצמי אולי… לא יודע..’ חברי החדש הציע לי לבדוק כמה כסף כבר חסכתי לקראת הפנסיה, ובעיקר, כמה כסף אני בכלל צריך. לפני כן, לא ידעתי דבר, ורצתי על אוטומט. לא ידעתי אפילו מתי יוציאו אותי לפנסיה, בהסכמתי או שלא, כמה כסף יהיה לי ,וכמה אני בכלל מוציא בחודש.
נעזרתי בטפסים מקוונים ובמדריכים, כמו בטופס 161, שמדריך בנוגע לכספי הפרישה, והבנתי את מצבי טוב יותר.
הבנתי שרוב חיי עבדתי, ושחסכתי לא מעט. הבנתי שהשנים הקרובות עד לפרישה לא ישפיעו כל כך על מצב הכיס ועל הכסף שיהיה לי בפנסיה, אבל כן ישפיעו המון על מצב הרוח. הבנתי שהחיים הם גם ובעיקר, מה שקורה עכשיו- והרשיתי לעצמי להרשות לעצמי לחיות. הרשיתי לעצי, רחמנא ליצלן, ליהנות. ליהנות מהשנים הרבות שעוד נותרו לי לחיות בבריאות ובשמחה.
וזה מדבק. כשאני יותר שמח, אז כולם בבית יותר שמחים. אני פחות עצבני, ורמת המתח הכללית בבית ירדה פלאים. זה השפיע על כל מערכות היחסים בחיים שלי, החל מהנישואים, כלה במערכות היחסים שלי עם ילדיי, ועד מערכת היחסים עם אימי המבוגרת ועם חבריי, הישנים והחדשים (כן, אפשר לעשות חברים חדשים בגיל 60!)
היום, אחרי שכבר פרשתי, הבנתי שגם יש עוד דרכים להתפרנס, ונפתחו לי אפשרויות חדשות. אני יכול היום להכניס כסף בעבודות עצמאיות אם אני מרגיש שחסר, ולהמשיך ליהנות במקביל מכספי הפרישה שלי.
אבל אולי הכי חשוב, אני יכול לפתוח את הבוקר בטיול אופניים, לצד הנחל של המושב.
לגרסת PDF של טופס 161.