“שבתרבות” בגבעת שמואל בימים שבין שואה לתקומה, זיכרון ועצמאות. באו לשוחח אל”מ ורדה פומרנץ, לשעבר ראש מחלקת נפגעים בצה”ל ואם שכולה, עמוס שקדי על שבי ויו”ר ארגון יד לבנים, אלי בן שם על הנצחה והטיפול במשפחות.
אלו שבועות שנעים בין עצב לגאווה, בין זיכרון לחזון. ימים של זיכרון השואה, זיכרון הנופלים וחג העצמאות. “שבתרבות” של מתנ”ס גבעת שמואל עם העיתונאי יואב לימור התקיימה בצל הימים האלו.
סמל-ראשון דניאל פומרנץ, לוחם גולני בן 21 מכפר אז”ר, נהרג בתקרית הנגמ”ש בשג’אעיה ב-20 ביולי 2014. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון בליך ברמת גן, התגייס דניאל לגולני וסיים חודש לפני מותו את קורס המ”כים. ערב כניסתו לעזה כתב דניאל מכתב פרידה וצלצל לשיחה עם המשפחה, את השיחה הקליטה אמו, ורדה פומרנץ, אל”מ וקצינת נפגעים ראשית במיל’.
“אני סידרתי לדניאל שלי לשרת בגולני. אני הקלטתי את השיחה שלי עם טייפ וכו’ וזו השיחה האחרונה. כאילו שנינו ידענו והתכוננו. כאילו הגנו אחד על השני. התכוננתי והוא ידע. ביקש שאעיר את בני נמרוד שהוא ידבר איתו בפעם האחרונה”. פומרנץ ריתקה את הקהל בפתיחות אך גם בביקורת.
עמוס לויטוב שירת כנווט קרב במטוסי פנטום. ב-5 ביולי 1970 השתתף בגיחת הפצצה של סוללות נ”מ במצרים. במהלך הגיחה נפגע מטוסו מאש תותחי נ”מ. לויטוב והטייס עמוס זמיר צנחו ונלקחו לשבי המצרי. במהלך שהותו בשבי המצרי, עבר לויטוב עינויים גופניים קשים. הוא היה כלוא בכלא עבסייה, יחד עם עוד תשעה שבויים ישראלים. 1973. לאחר שובו חזר לשירות מבצעי בחיל האוויר, והשתתף במלחמת לבנון הראשונה. “נפלנו בתוך שטח צבאי במוצב ועל כן לא עשו בנו לינץ”, סיפר. “קיבלנו יחס הגון של חיילים. ונשלחו לכלא בקהיר. היינו בחדר 10 שבויים בקהיר ושניים בבית החולים. חודשים של חקירות ועינויים, חצי שנה של בידוד ואז שלוש שנים בחדר אחד האח הגדול. את הכאב אנחנו שוכחים. אנחנו לא שוכחים את הטראומות.
אל”מ ורדה פומרנץ, על השיחה האחרונה שלה עם בנה (מתוך עמוד הפייסבוק של חברת מועצת העיר, רונית לב):
אנחנו צריכים כחברה לראות את אלו שהולכים עם הטראומות. טראומה היא צלקת שיש לנקז ולחבק כדי להתמודד. לאורך התרופה לא ידעתי אם אצא בחיים. הייתי עלם צעיר. לא שמעתי סיפורי הוותיקים משבי קודם. הייתי דף חלק לא ידעתי מה צפוי זה הקושי. כל יום ניסיתי לשרוד. ראיתי כל יום כל שעה כיחידה בפני עצמה. בתא הבידוד הורידו לי כיסוי עיניים הדבר היחידי שראיתי מסמר בגובה הראש שתכננתי איך אתאבד. אבל הידיעה שהמסמר בכוונה שם כדי שהתאבד, נתנה בי את הכוח, שאני לא אתן להם את זה ואני אחיה“.
אלי בן-שם איבד את בנו, סגן קובי בן-שם, באסון התנגשות המסוקים מעל שאר ישוב בפברואר 1997, שבו נהרגו 73 לוחמים עת הובילו אותם המסוקים אל מוצבי צה”ל בדרום לבנון. מעל שני עשורים הוא מכהן כיו”ר ארגון יד לבנים. הוא פעל לשנות תפיסות עבודה בנוגע לשכול. “משרד הביטחון טיפל בנו רע מאד. משפיל ומבזה. כל עם ישראל חיבק אותנו. אבל משרד הביטחון היה פורמלי מבזה. פעלנו להפריד במשרד הביטחון בין אגף ההנצחה והמשפחות השכולות לצד אגף נפגעים. השינוי הוא, שהיום מקבלים קצבה ראויה למשפחות. טיפולים רגשיים לילדים לאחים השכולים וכו’. היום יש תורת שיקום לאגף שאין כמו בארץ. בארץ מתמחים בכך. הורה שכול אי אפשר לשקם, זה לא פצוע אלא אפשר ללמד לחיות בסיטואציה החדשה. אנחנו עושים מהפכה מוציאים רבים למופעים חופשות מאפשרים ביחד להשתחרר. היום יש 22 מועדונים בארץ ומוציאים הורים רבים מהבית מהשכול“.
