מקומונט גבעת שמואלאהרון – בנו של השכן, מלמד אותי אחר צהרים אחד לצייר דובי, וכך הוא אומר תוך כדי שרבוט סימולטני: “פעם אחת היה איש שלא היו לו ידיים, אז אימא שלו קנתה לו מעיל ובמעיל היו כיסים ובכיסים היו חורים. אז היא קנתה לו עוד מעיל וגם במעיל הזה היו כיסים וגם בכיסים האלו היו חורים”. דובי חביב קורם עור וגידים על הדף. אהרון לא מבין למה איני מתלהבת מהדובי המתוק. הוא לא יודע שאני מתביישת לומר לו שגם לאבא שלו אין ידיים. וכשהוא מסיים לצייר, אני עדיין תקועה במבטי באיש החשבון חסר הידיים.
בשנות ילדותי הרכות, כדרכם של בני גילי אפפוני לא מעט פחדים, אך ממשה פחדתי יותר מכל. עטור זקן לבן שירד על פי מידותיו היה משה אביו של אהרון, וגופו ארוך כתורן. ומנהג משונה היה לו להלך ברחובות העיר כשכפותיו לפותות לו מאחור ואוחזות זו בזו. הליכתו הגמלונית הייתה מלווה גרגורים וריטונים לא מובנים שניחרו מגרונו האינסופי באורכו. כשהבחנתי בו לראשונה, בהלה אחזתני! בשל מעילו השחור והשרוולים הארוכים שהתחברו למקשה אחת לא התאפשר לי להבין שידיו מסתתרות מאחורי גבו אחוזות זו בזו, ושאלתי את אמי באימה “מדוע לאיש הזה אין ידיים? ומה פשר הקולות המוזרים היוצאים מפיו?”
רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו לדף הפייסבוק של מקומונט גבעת שמואל
באופן עקבי כשמשה הפך לנושא שיחה היו מתמלאות עיניה הגדולות של אמא דוק של דמעות ולשאלותיי התמימות הייתה משיבה בלחישת ש.. ש.. ש.. ומאמצת אותי לחיקה, מלטפת את ראשי שופע התלתלים ואומרת שיש להניח למסכן. הוא בא מ”שם” ומי יודע מה עבר עליו, מה איבד ועל מה הוא מבכה ומתגעגע יום יום, והוסיפה שיש לו ידיים אך הוא בוחר להתכנס בתוך עולמו ו”לגור בתוך עצמו.” בגלל פחדיי אמי נטתה “לסבן” אותי ולכן אני לא האמנתי לה במקרה זה כלל ופיתחתי יראה עמוקה מ”האיש בלי הידיים” ומ”שם”, ואילו מישהו בסביבתי היה מוציא את המילה הזו מפיו. הייתי פורצת בבכי היסטרי וכל הניסיונות להרגיעני היו עולים בתוהו.
משה התברך בהרבה ילדים מתוקים ושובבים ואהרון שהתגאה כי הוא גדול ממני בחצי שנה היה צעיר בניו, ולמרות שפאות ארוכות עיטרו את פניו היפות היינו משחקים יחדיו ללא מחיצות וגדרות, הוא היה שותפי “לפשעי הילדות” ולו אני חבה את עושר ילדותי ואושרי, היינו מבלים זמנינו בשכונה במשחקי רחוב שהלכו ונמוגו מהעולם, היינו מטפסים על עץ התות הזקן וגונבים שסק מהחצר של אדון גוטליב, כשנחשפנו רדף אחרינו בעל הבית אחוז אמוק ומטאטא בידיו בעוד אנו משיגים את צעדיו הכבדים וחומקים לחצר ביתנו עם כאב בטן עז מעומס הפרי שבלענו אל קרבנו. דרכנו של אהרון ושלי נפרדה רק עם קריאת האימהות לשוב הביתה כי מאוחר.
כשאבא “משה בלי ידיים” היה מתקרב היה חברי מלא החיים הופך עורו ובשבריר שניה התחלפה השובבות בצייתנות והאנרגיה שופעת השמחה בקיפאון. ואני לא הבנתי איך אבא יכול להפחיד, אבי שלי חולף על פני ומיד קופצת אני עליו ונשאת אל-על על כתפיו החסונות ובשליפה מוציאה מכיס חולצתו סוכריות צבעוניות מלוא חפנים.
אבי שלי- איש של קול, ידיו פתוחות לעברי ועיניו מלטפות. ואילו אבא משה- איש של שקט, ידיו מכונסות מאחורי גבו ואף לא מבט חטוף מעיף לעבר בן זקוניו, שנעמד בעוברו בדום מתוח. כשאהרון היה מבחין שצללית אביו נבלעה אי שם באופק רק אז היה חוזר לסורו ולמעשי הקונדס.
בגן העדן של ילדותי חלפו הימים בנעימים עד פתחו של קיץ 67, בו הופרה השלווה. רוחות מלחמה נשאו באוויר, אזעקות אימתניות פלחו את דממת הרחוב הפסטורלי בו גרנו. אהרון ואני לא הורשנו לצאת מהבית. תכונה של מתח ועצב שררה באוויר אך בנו הילדים נגעה לא נגעה, בעיקר ביכנו את מר גורלנו על נטישת החצר ובדידותו של עץ התות. גרם המדרגות שלנו היה עשוי קירות בטון ושם יצרה אמי מקלט אלטרנטיבי. אמא שעיניה עטו לחלוחית תמידית בימים אילו, אמרה שזה “מחנה קיץ” ופרשה שמיכות ומזרונים על הרצפה וארגז משחקים ענקי הניחה היא במקום כדי להעסיק אותנו ואת ילדי השכנים. אבי שלי לבש מדים ולא שב ימים רבים ואני ילדה תמה הייתי גאה באבא הגיבור שגויס למלחמה והדאגה ממני והלאה, ורק “משה בלי ידיים” המשיך במסלוליו הלוך ושוב לאורך הרחוב גם בשעת אזעקה כאילו לא נוגע לו הדבר כלל. הוא סרב בתוקף למרות תחנוניה של רעייתו למצוא לו מחסה והיה הולך וממלמל: “שרדתי שם, אשרוד גם כאן.” ולשמע המילה “שם” הייתי פורצת בבכי היסטרי. ואהרון הקפיד להתמיד לצייר לי דובי מאיש בלי ידיים בניסיון להרגיעני.
רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו לדף הפייסבוק של מקומונט גבעת שמואל
בתוך כל המהומה שפלשה לחיינו נדמה היה לי שחריץ חדש של דאגה נחרץ בפניה היפות של אמי שהיו צמודות לטרנזיסטור במשך כל שעות היממה. בימים כתיקונם הייתה מפנה את המכשיר בשעה 2.10 כדי שאהרון ואני נקשיב ל”פינת הילד” למעללי “ניסן ורחמים משכון ב’ ” גם אנו גדלנו בשיכון ב’ ולא היה לנו צל של ספק כי הספור אודותינו. ביום השלישי למלחמה אמא לא “שחררה” את הטרנזיסטור ועקבה אחרי מוצא פיהם של השדרים, היא אמרה שזה יום היסטורי שחטיבת המילואים של הצנחנים פרצה הבוקר דרך שער האריות בעיר העתיקה. אני וחברי ממש התפלאנו שיש אריות בירושלים. ולא הבנו מדוע מחשבה זו מעלה חיוך יקר ונדיר בפניה של אמא שלבשו סבר חמור בימים האחרונים.
למרות החיוך שהשבנו לפניה, ביום זה לא זכינו לשמוע “פינת הילד”. אבל את צעקותיו של משה כן שמענו ושמעו היטב עמנו כל דיירי השכונה.
“הר הבית בידינו”, צעק משה ב7 ביוני אחר הצהרים סמוך לשעה 17.00 ברחוב קטן ופסטורלי. “הר הבית בידינו”, שב וצעק וידיו הארוכות כזרועות תמנון מתנופפות באוויר. זו הייתה הפעם הראשונה שנוכחתי לדעת כי אמי צדקה, למשה אכן יש ידיים! הגילוי המפעים של תנועה וקול גרמו לאהרון ולי לפתוח פינו בתדהמה בעוד כל דיירי הבתים שמסביב יוצאים לרחוב, רוקדים, מפזזים וצוהלים ואדון גוטליב מחלק לכולם “משקה” וכל הנשים מזילות דמעות בגלוי ולא בהיחבא.
ו”משה יש ידיים”, שהבחין בבנו הבוהה בו בתדהמה, במחווה יוצאת דופן תפסו ונשאו אל על בידיו הארוכות כשהוא ממשיך לצהול: “הר הבית בידינו” ומידי פעם מגניב לאהרון ההמום והמאושר נשיקות על לחייו…
ואני עמדתי בצד בולעת את המראות, נזכרת בסיפורה של הגננת בת ציון על ידיו של משה שעשו מלחמה, ומאמינה שכנראה עם ידיים כל כך ארוכות שהתגלו לפתע אפשר להחזיק אפילו הר, והתמונה שחלפה בראשי הצחיקה אותי עד דמעות.
בת ארבע וחצי שנים היו ימיי כשהגיע ההר לידיו של משה. לקח לי פרק זמן ארוך לגדול, להתבגר, להבין ולהיווכח בצער, שלא די בידיים ארוכות כדי להחזיק בהר.
עופרה גרוסמן.