Site icon מקומונט גבעת שמואל

למה ברושים? | טור אישי מיוחד ליום הזיכרון לחללי צה”ל ולנפגעי פעולות האיבה

בית הקברות הצבאי בהר הרצל. צילום: רשת מקומונט
למה ברושים?

אני חושב לי מתחת לזיעה. אפוד ונשק על א’ זה מרגיש לי מאוד מוזר .
בעיניים מנסה לאתר את האימא או החברה. הם תמיד נשברות, אפילו הפולניות.

המימייה בהיכון. זו הייתה מימיית מסדרים מושלמת, אם הצער לא יהרוג אותם חוות הבקטריות שאספתי במימיה בטוח תהרוג אותם. אפילו אני לא הייתי מעז לשתות ממנה. אבל בשביל מים על העורף זה עובד.

לא הכרתי את החייל, קיבלנו פקודה מאיזה פיקוד למלא את תורנו בסבב בית הקברות.
שמצד אחד זה אומר קפיצה של שעתיים שלש אל מתחת לסינר של אימא.
אך מצד שני יש תמיד את העיניים האלה של האימא. עם המבט שבוחן אותך בבוז עצוב ותוהה על הזכות הקיומית שלך אל מול תלולית העפר שפעם הייתה בן לחבק ולאהוב.
אני לא חושב שהייתה לי אז תשובה לדילמה הקיומית הזאת.
היום, אני אפילו לא מסוגל לטעון טיעוני זכות.

מרחוק איתרתי אותן. הן היו צמודות וחבוקות. גופה הנערי נטמע בתוך הנשיות הלאה של האם. שתיהן מרושלות בלבושם המקומט.
האימא סופגת את תנועות הקדימה-אחורה של הילדה שפעם רקדה בסלון עם אהובה המת ועכשיו נענעה את עצמה קדימה ואחורה כאברך בתפילת הודיה.
בעוד כמה שנים, האהוב יהיה תמונה מאובקת שתשקיף בסלון, על הילדים שלה, מגבר אחר.
והאימא תדעך במחשכים אל….
אל הלא נודע.

אם שכולה על קבר בנה. צילום: רשת מקומונט

אבל עכשיו, שתיהן מנותקות מהסביבה. שקועות בכאב הזה שמוחץ את עולמם.
אף אחד לא ניגש. מסביב הקהל בוהה בהן בפנים אטומות.
כולם לבושים במיטב מחלצותיהם משל באו לחתונה.
הגברים חמושים במשקפי שמש כמו טייסים מסיירת מטכ”ל והנשים בצעיפים צבעוניים שקופים על כל התפאורה.
לחשושים קטנים על איך ומה קרה ממקורות יודעי דבר, מרחפים להם כעננה.

אני מוודא שהריי-באן יושב טוב על ארכובת האף. רק זה חסר לי שמישהו יבחין בדמעה. אני משקיע הרבה מאמץ כדי להחניק את הפרץ.
עכשיו, אני בתפקיד, באתי לעבוד לא לבכות.

מפעם לפעם יבבה חנוקה מתפרצת אל הדממה ומשתתקת מיד.
אחרי חצי שעה מופרעת הזוועה בקול מתכתי שמבשר ממערכת “קריזה” חלודה ובאינטונציה יבשה על בואו של הרב הצבאי.

כמו במחזה, כולם הזדקפו לקראת הישועה שתחלץ אותם מיגונם.
רק האימא והחברה נשארו ישובות ומתנדנדות בקצב מונוטוני של עצמן. וקול לא נשמע.

הרב במדי א’ מדוגמים נחפז למערכת ההגברה ונוטל את המיקרופון.
יש לו עוד הלוויה אחת לפני החתונה.
אני מתפעל מכמות הברזלים שיושבת לו על החולצה ומכתמי הזיעה הטריים שצבר בדרך מהמכונית עד לכאן.

בארשת חשיבות של טנור ראשי באופרה הווינאית, הוא מזדקף ב”אל מלא רחמים….
הראש מתפוצץ לי כשהמילה “רחמים” חודרת למערכת העצבים המרכזית.
על איזה רחמים הוא מזמר הרב המפורזל הזה?

“במקום ממנו אני והחייל הזה באים, אין רחמים, וגם אין אל”. צילום: רשת מקומונט

כי מהמקום שהחייל הזה ואני באנו ממנו אין “רחמים” וגם לא אל.
יש נגמ”שים ומטעני צד. פקודות מבולבלות וגופות מרוטשות

וגם אימהות שמרוב צער לא מסוגלות לבכות.
אמהות שבמקום לחבק את הילד שלהן, הן מחבקות ילדה-זרה
ילדה שעד אתמול חלמה על הכוכבים ועכשיו בוהה ברסיסי אבק חייה.
ושתיהן צוללות לבור שחור שלעולם לא יצאו ממנו שלמות.

ענני כעס ושנאה עצמית חשרו בתוכי וסופות זעם כיסו את עיניי.
הכיפה והכומתה הציקו לי בראש.
ידית הדריכה הזדונית של הנשק ננעצה לי במותן והאפוד שוקל לפתע טון.
לא הכיפה ולא הנשק נעמו לי עכשיו.
עצם קיומו של אל רחום וחנון קיבל עוד כמה סימני שאלה.
וכל קיומי ותכליתי כבן אנוש, חייל,דתי, ציוני, ישראלי…. התגמד לכלום זעיר אל מול ה”אל מלא הרחמים”.
ועתה הנני המוות, מחריב העולמות. אני הוא נושא המגפה שבא לוודא שיש גופה.

גם ניצול השואה שלי עמד פעם בפני דילמה דומה.
וכששאלתי את האיש עם היושרה הכי מבריקה בעולם הוא מלמל משהו על “שנית זה לא יקרה” ו”מסורת בית אבא”.
אני לא יכול לומר שהצלחתי לחלץ ממנו תשובה מועילה.

שורות, שורות, הם מסודרים שם.
“יש ערימה של דשא על החברה…”שרנו, בערבי שירת השחור.
מקדימה כבר חפורות השוחות. ממתינות לבאים בתור.
דמיינתי איך זה יראה כשאני אשכב שם מתחת לרב הצבאי מלא הרחמים.

שורות-שורות של אבל ושכול. הר הרצל. צילום: רשת מקומונט

בהלוויה האימא לא נשברה ורק החברה קצת כשלה ונשענה על הקצינה מחוליית המוות. החולייה הזו שמודיעה ומלווה את המשפחה.
ואז אבא שלה אסף אותה.
וזה היה מכמיר לראות את הגבר-גבר המשופם הזה קובר אותה בעדינות של פרפר. ואיך היא מתכדררת בו כמו ציפור ופצועה.
כן, וגם הפעם נמצאתי אשם במבט של האימא השכולה.

וכשנגמר הטקס עפתי לרנו 4 מודל טרנטה.
אני שונא בתי קברות. מאז לא חזרתי לבקר אף אחד.
סליחה.

 

פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים“.
הכותב הוא מ’, הלום קרב שביקש שלא לפרסם את שמו.
מ’ שרת בצה”ל כחובש קרבי/תעופתי בזמן מלחמת לבנון הראשונה והשתתף במערך הפינוי המוטס. במילואים שרת מ’ ברצועת הביטחון בלבנון ואח”כ באינתיפאדה הראשונה בגזרות עזה, חברון, עוטף ירושלים ועוד.