מקומונט גבעת שמואל
בן שושנה ויוסף. נולד ביום כ’ בתשרי תשמ”ב (17.10.1981) בגבעת שמואל. בן שני בקרב חמשת ילדי המשפחה. עופר גדל בגבעת שמואל, ילד שובב ומתולתל, מלא חן ושופע שמחת חיים.
עופר עשה את שנות לימודיו הראשונות בבית-הספר היסודי ‘שילה’ בקרית אונו. עופר השקיע מרץ רב בלימודיו אך בד בבד הרבה במעשי קונדס. בכיתה ד’ החלה אהבתו הגדולה לכדורסל, לאחר שהצטרף לקבוצת הכדורסל ‘אליצור גבעת שמואל’, ומאז הפך לחובב כדורסל מושבע. באותה שנה הצטרף גם לתנועת הנוער ‘בני עקיבא’ והתבלט כחניך פעיל ודומיננטי, שסוחף אחריו את כל חבריו. בתנועה התמיד לצאת לכל המסעות, המחנות והצעדות.
את לימודי חטיבת-הביניים עשה ב’מכינה’ בגבעת שמואל. עופר זכור כמנהיג הצחוקים בכיתה אך עם זאת כעקשן בהישגיו הלימודיים. מתוך רצון להצליח עד כמה שיותר, הוא ניסה תמיד להבין את החומר לעומקו.
בתיכון למד בישיבת ‘כפר הרוא”ה’, שם למד בעיקר איך לשחק כדורסל במקום להשקיע בלימוד לבגרויות, אך למרות זאת הקפיד שהדבר לא יפגע לו בהישגיו הלימודיים.
לקראת גיוסו, התעקש עופר להעלות פרופיל רפואי כדי להתגייס לחטיבת ‘גולני’. לאחר תהליך ארוך ומייגע הצליח במשימה, ובמרס 2000 התגייס לצה”ל, לגדוד 13 ב’גולני’. עופר התחיל במסלול טירונות ולאחר אימון מתקדם הפך ללוחם מן המנין, גולנצ’יק אמיתי. בסוף המסלול יצא לקורס מ”כים ולאחר-מכן חזר לרובאית בגדוד. בתקופה זו עיקר הפעילות התבצעה בקו צפון בהר דב. למרות הקושי בשמירות הארוכות, בפטרולים, בימים ובלילות, לעתים תחת אש החיזבאללה, עופר תמיד שר וחייך. שירים שסוחפים איתם את כל החבר’ה, שירים שליוו אותו לאורך כל הדרך. “תזרום,” זה מה שאמר לעצמו ולכולם, “תזרום עם החיים, אל תתעכב, תן לזמן להוביל אותך, אל תבנה חומות ומעצורים, חיים רק פעם אחת.” זה הפך למוטו שלו. עופר דאג תמיד שהאנשים סביבו יהיו עם חיוך על הפנים, ולא משנה כמה המצב עגום, כל עוד הדבר תלוי בו, היו צחוקים בסביבה.
בביקורים אצל סבתו, הגיע עם המון אהבה. נתן לה כמה טפיחות על השכם, כמה צביטות בלחי, ועם חיוך מאוזן לאוזן, ומיד השכיח ממנה את כל הכאבים. נוסף לכל תכונותיו הטובות, התאפיין עופר באובססיה שלו לסדר וניקיון. עופר התקלח חמש פעמים ביום. בוקר, צהרים, ערב, לפני אימון ואחריו, לפני יציאה ואחריה. חבריו ליחידה מספרים שהחליף איתם שמירות בתמורה למים שהוקצבו להם למקלחת.
ביולי 2002 עבר עופר לבא”ח ‘גולני’ בפלס, שם שירת בתפקיד סרס”פ ומאוחר יותר כרס”פ. את התפקיד ביצע בקשיחות וברצינות, הטירונים שלו לא פגשו בשרעבי האמיתי, החייכן והמצחיק, אך עם זאת דאג להם כמו אבא. באוהלים של חייליו תמיד הקפיד על הסדר והניקיון, דאג שחייליו יקבלו כל מה שמגיע להם ואף מעבר, ובמיוחד החיילים שלא היו מסוגלים לשאת בהוצאות כספיות. יחד עם המש”קית ת”ש עבר על הרשימות כדי לדעת למי מהחיילים יש בעיות ת”ש, וכיצד הוא יכול להעניק להם את העזרה הנדרשת. דאגתו הגיעה עד כדי פתיחת חשבון בנק ששימש כקרן לגיוס כספים עבור החיילים.
בלילה שלפני נפילתו, הגיע עופר לבסיס ‘בקעות’ בשעה שלוש לפנות בוקר לאחר יום מתיש של נסיעות לצפון ולמרכז עבור החיילים. הפלוגה אמורה היתה לנסוע למחרת לאימון בדרום, ונותרו רק ההכנות האחרונות בבסיס. למרות עייפותו ניגש עופר לעשותם ורק לאחר-מכן פנה לישון.
ביום חמישי, ח’ בניסן תשס”ג (10.4.2003) בשעה חמש בבוקר, חדרו שני מחבלים בחסות החשיכה לבסיס והחלו לירות לעבר אוהלי החיילים שישנו. לפני שנפל הספיק עופר להתעורר, לצעוק “יורים עלינו, זה אמיתי” ולדרוך את הנשק, אך יריות המחבלים הקדימו אותו. עם סמ”ר עופר נהרג גם סמ”ר יגאל ליבשיץ.
עופר נטמן בבית-העלמין הצבאי סגולה והוא בן עשרים-ואחת וחצי. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות – לינוי ודניאל ושני אחים – יחיאל וסתיו.
חבריו מספרים שאת החברות שעופר בנה עימם אי אפשר לתאר במלים, צריך היה לראות כדי להבין שחברות שכזו נדיר למצוא, חברות נפש, שאפשר לסמוך אחד על השני בכל מצב. היתה ביניהם קרבה גבוהה מאוד, עוצמות של נתינה ושותפות של ביחד, שייחדו רק את עופר.